בערב סתיו קריר, עם הרוח המלטפת את שלטי הניאון הדהויים של עיר הבירה, נאספו ההמונים מול המסכים המרכזיים בכיכר האלמוג. הילדים עמדו צמודים להוריהם, קופאיים מקור ומציפייה. הנאום עמד להתחיל.
המסכים נדלקו, פניו של המנהיג הופיעו — חיוורים, מאובנים, כמעט אל-אנושיים.
"אזרחי האימפריה הבלתי נכנעת," פתח בקולו הרועם, "היום אנו ניצבים מול מתקפה משולבת וחסרת תקדים."
הקהל שתק. דמויות מטושטשות הופיעו ברקע — "האויבים" — תמיד ערפול, תמיד טשטוש. לעולם לא זוהו, אך תמיד תועדו. כולם למדו לפחד מהם, מבלי לדעת על מה ולמה.
הנער גלעד, בן שבע עשרה, עמד בצד. הוא הבחין בצללים אחרים, רחוקים יותר, מאחורי המסכים. פועלים לבושים גלימות אפורות, מתכנתים את התמונה, מעצבים את האימה.
הוא הרגיש שמשהו חסר. השכונה שלו סבלה ממחסור במים כבר חודשים. הרופאה המקומית נעלמה לפני שבועיים. אחיו, שכתב שאלה על הפורום הממשלתי – נעלם גם הוא.
אבל כל זה… לא חשוב. המנהיג אומר שהם נלחמים למען האור. והאור, מסתבר, מגיע מהמסך הגדול בלבד.
גלעד פתח יומן קטן, נסתר מתחת למעילו. "יום 234: האמת אינה נראית לעין. היא מחכה בין השורות, בין הפחדים."
הוא הביט סביבו – והחל לכתוב.
